איך להרגיש יותר ביטחון בתקשורת בין אישית?

קורה לפעמים שאנחנו נקלעים לוויכוח עם בן אדם אחר. העסק מתלקח, הטונים עולים, אנחנו אפילו מצליחים להחזיר לאדם מולנו את התגובה המוחצת עם העוקץ המדויק. ולרוב אנחנו גם חוטפים שוב בחזרה.
 
ואז…
ואז אנחנו מרגישים נורא. 
אשמה.
עלבון.
עצבות.
אכזבה.
הרשימה רק ממשיכה.
 
והשאלה היא, למה זה קורה לנו? למה אנחנו מרגישים כך לאחר מעשה? ואם זה גורם לנו להרגיש כל כך נורא, למה אנחנו נותנים לזה לקרות כל פעם מחדש?
אחד הכללים המלווים אותי באופן אישי וכמאמנת הוא: אם אותה פעולה אינה מובילה לשינוי, צריך לשנות את הפעולה.
 
אז הנה לכם מדריך להתמודדות אחרת בתקשורת הבין-אישית שלנו במצבים שונים המרחיקים אותנו מעצמנו, מהאדם שרצינו להיות. מצבים שבהם אנו סובלים מתחושת נחיתות או קנאה, תחושת "פראייריות" לאחר התנדבות ונתינה, תחושה של חוסר שייכות או פגיעה; תחושות הגורמות לנו להגיב באופן לא צפוי ולחבל בתקשורת וביחסים שלנו עם אחרים.
 
1. לפני הכל, נגדיר באופן ברור: מי האדם שאני רוצה להיות?
אכן, נרשום רשימה מפורטת של כל התכונות והערכים שמרכיבים את האדם הזה – האני האמיתי שלנו.
אשתף אתכם ברשימה שלי, שכל הזמן מתפתחת ומשתנה. פעם ערך חדש מתווסף, פעם תכונה מסוימת כבר אינה רלוונטית.
הנה לכם הרשימה הנוכחית – של הכאן ועכשיו:
שְמחה
נדיבה
אוהבת
אמפטית
אסרטיבית
ברורה
קשובה לעצמי
מכבדת
מקצועית
סובלנית
רגועה
הרשימה עוד ארוכה, נעצור כאן.
 
2. נבחר ערך/תכונה מהרשימה: מה מפריע לי לממש את הערך הזה, להביא אותו לידי ביטוי?
אקח למשל את הערך: רוגע.
למדתי על עצמי שלאחר ויכוח עם אדם אחר, אחרי שגמרתי לכעוס ולהאשים את השני ועדיין נשארתי עם תחושה של חוסר שקט, הייתי חייבת להמשיך ולברר על מה התסכול האמיתי שלי? הרי אם האדם השני היה לגמרי אשם, לא הייתי מרגישה כל כך רע לאחר הויכוח.
כאשר דייקתי לעצמי את מקור תחושת התסכול, הבנתי שחוץ מהכעס שלי על האחר, לא נוח לי גם עם התגובה שלי בסיטואציה.
 
אם למשל, משהי הרימה עלי קול והרמתי קול בחזרה. העובדה ש"היא התחילה" לא הניחה ממני את תחושת האכזבה שלי מעצמי על אופן התגובה שלי. הבנתי שבין אם האדם השני צועק או לא – אני לא רוצה לצעוק. זאת לא אני. אני רוצה לשמור על רוגע. כי האדם האמיתי שאני – הוא אדם רגוע.
 
3. הגיע הזמן לעבוד! נצא לדרך עם שמירה על הערך הרצוי.
בכל סיטואציה שעולה, נהפוך את הערך או התכונה שאנחנו רוצים לבטא באמת – למרכז ההתנהגות שלנו.
בהמשך לדוגמא של הרוגע – תגובה רגועה תהפוך להיות המטרה המרכזית שלי בכל סיטואציה, עד שארגיש שרכשתי את התכונה הזו באופן שמשביע את רצוני.
כשמתחיל ויכוח, המיקוד שלי עם עצמי יהיה שלא משנה מה, אני לא מרימה קול. אם יש פרובוקציה, הרמת קול מצד אחרים, אמירה פוגענית ולא במקום מצידם, ייתכן שאבחר להתרחק מהמקום או לבקש שנמשיך את השיחה כשאנחנו רגועים יותר.
אני יכולה לעבוד על נשימות, לספור עד 10 כדי להירגע, לבחור סיסמה/מנטרה שאני אומרת בראש שלי כמו:
"לא משנה מה קורה עכשיו, אני שומרת על רוגע."
"אני בן אדם שלא צועק, גם אם יש סערה מסביבי."
 
יש כאלה שיבחרו מנטרה מהמקורות כמו:
"איזהו חכם הכובש את יצרו.", "לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה."
או שורה משיר או מספר שעשויה לחזק אותנו ברגע האמת.
 
אפשרות נוספת שאימצתי מעולם הNLP – לבחור נקודה בגוף שעוזרת לתזכר ולתרגל את התכונה שאני רוצה לחזק.
למשל, אם אני רוצה לא להרים קול, אני יכולה לנגוע בעדינות/ללטף את אזור הגרון או את השפתיים בזמן הסיטואציה.
האנשים סביבי לא ישימו לב לפעולה שאני עושה, אך הגוף שלי יעביר מסר ברור למוח, שהתגובה שלי תהיה רק בטון הנכון והמתאים לי.